top of page

// יוליה ברזינה 

ברדיצ׳ב

״את נוסעת, יולצ׳יק...״ הוא אמר לי, בעודו עומד לצידי בשדה התעופה של סנט פטרסבורג באפריל של 1994. ״אל תהיה עצוב, אבא״ עניתי לו, ״אני אסע ואז אחזור״.

 

כך, במשך עשרים השנים האחרונות, אני נוסעת וחוזרת, נעה על גרף בלתי נראה של קדימה ואחורה, בדומה לצרור מפתחות שאובד בבית ומחכה לבעליו שיזכר איפה ראה אותו בפעם האחרונה. 

 

גדלתי בארץ מגיל שש. לא השארתי דבר מאחור מלבד אבא וזכרון רך על שלג שפתאום, באמצע מרץ אחד, אחרי שנמס לחלוטין, החל שוב לרדת. זו הסיבה שתמיד תהיתי על הדמעות של הילדה בת העשר שהייתי ,כאשר, לראשונה אחרי העליה, חזרתי אל אדמת מולדתי. 

 

יוליה ברזינה // רקפות
יוליה ברזינה // פליקס
יוליה ברזינה // פינגווינים
יוליה ברזינה // פטל
יוליה ברזינה // עץ תפוחים
יוליה ברזינה // כרמיאל
יוליה ברזינה // זיקוק
יוליה ברזינה // ורוניקה
יוליה ברזינה // ברבורים
יוליה ברזינה // בבושקה
יוליה ברזינה // אמא
יוליה ברזינה // אבא

“You are going away, Yulchik”, he said, as we were standing in the SaintPetersburg airport in April of 1994.

“Don’t be sad, daddy”, I answered. “I’ll go and then i’ll come back”.

 

Since then and for the last 20 years I have been leaving and coming back, moving back and forth on some invisible line, like a lost set of keys, waiting for its owner to recall the last time it was seen.

 

I have lived in Israel since I was 6 years old.

I have left nothing behind except for a father and a tender memory of a snow that suddenly, in the middle of some spring, after it melted completely, began to fall again.

This is the reason I always wondered about the tears of the 10 year old girl I was when I came back to my homeland, for the first time after our immigration.

\\ Julia Berezina

Berdichev

כל התמונת, קטעי הוידאו והטקסטים באתר מוגנים כקניין רוחני ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור היוצר ומתן קרדיט תואם.

עיצוב האתר // אוהד זלוטניק // ohad.zlotnick@gmail.com

bottom of page